אני מנחה סדנאות כתיבה כבר שנים, בהרבה מקומות שונים - בתי ספר, ארגונים, קהילות, ערבי סלון. אבל יש מפגש אחד שממשיך ללוות אותי יותר מכל השאר, ואני חושב עליו כל פעם שמישהו שואל אותי "מה זה בעצם, כתיבה רגשית?" - הסדנה שהעברתי בכלא איילון, לאסירי עולם.
נכנסתי לשם עם ציפייה ברורה: אני בא ללמד כתיבה. יצאתי משם עם הבנה אחרת לגמרי על מה אני בכלל עושה כל הזמן, בכל סדנה, עם כל קבוצה.
ראשית - למה בכלל נכנסתי לשם
קיבלתי הזמנה מפרויקט "שח״ר" - פרויקט שעובד עם אסירי עולם, אנשים שיושבים על המעשים הקשים ביותר שיש. לפני שנכנסתי חשבתי הרבה על השאלה הזו: האם יש בכלל מקום לסדנת כתיבה במקום כזה? האם זה לא איזה מין ניסיון "לרכך" משהו שלא צריך רכות?
אני רוצה להיות מדויק כאן, כי זה חשוב לי: שום דבר בסדנה לא ניסה להצדיק את מה שאנשים עשו, לטשטש אחריות, או להתעלם מהנפגעים. האחריות למעשים נשארת תמיד במקום שלה. אבל למדתי שם משהו שאני מנסה לזכור בכל סדנה מאז - שגם בתוך מסגרת של ענישה, אדם נשאר אדם. הוא נושא סיפור, עבר, בחירות, חרטות, כאב, פחדים ושאלות על העתיד.
מה קרה בפועל בחדר
ישבו מולי גברים קשוחים. כאלה שהחיים לא ריחמו עליהם, וגם כאלה שהם עצמם לא תמיד ריחמו על אחרים. חשבתי שאני בא לדבר על מילים, על כתיבה, על טכניקה. מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר לזה.
במשך שלוש שעות היו רגעים של שקט אמיתי. משפטים שלא נאמרו שנים. דמעות - ממש דמעות, לא סתם ביטוי. דיברנו על מקומות שאי אפשר לתקן, על עבר שנשאר עבר כשאין דרך להפוך אותו לתיקון, ועל האפשרות הקטנה, הקשה, היומיומית - לבחור טוב מעכשיו.
מה שהפתיע אותי הכי הרבה היה לשמוע כמה מהמשתתפים מדברים על הכלא לא רק כמקום של עונש, אלא גם כמקום שבו הם התחילו לפגוש את עצמם מחדש. אחד דיבר על גמילה. אחרים על תקווה, על שינוי, על רגעים שבהם דווקא מתוך המקום הכי סגור שיש, נפתח אצלם משהו בפנים.
מה זה בעצם לימד אותי על כתיבה רגשית
אני חושב שהמפגש הזה בכלא איילון הוא הדגמה הכי חדה שיש לי לעיקרון שאני חוזר עליו בכל סדנה: כתיבה רגשית ותהליכית היא לא כלי אמנותי. היא כלי אנושי. היא לא שואלת "האם אתה יודע לכתוב יפה" - היא שואלת "האם אתה מוכן לכתוב אמת אחת".
הבנתי שם, בצורה שאי אפשר לשכוח, שהמרחב הכי חשוב שאני יכול לתת למישהו הוא לא תשובות. זה מרחב שבו הוא לא צריך להסביר את עצמו, לא צריך להצטדק, ולא צריך להוכיח שהוא "ראוי" לשבת בחדר הזה. פשוט מרחב שבו הוא יכול לכתוב מה שאמיתי לו, ולדעת שמישהו יקשיב בלי לברוח.
אני רגיל לדבר על כתיבה ככלי. אחרי הסדנה הזו הבנתי שוב שהיא לא רק כלי. לפעמים היא דלת.
למה אני מספר את זה
לא בשביל להרשים אף אחד. אני מספר את זה כי זה בדיוק מסביר למה אני עושה את מה שאני עושה, ולמי. אם אתה מנהל ארגון, בית ספר, קהילה או צוות, ואתה שואל את עצמך אם סדנת כתיבה יכולה להזיז משהו אמיתי אצל אנשים - התשובה שלי מבוססת על ניסיון אמיתי, לא על תיאוריה. אם זה עבד בחדר עם 16 אסירי עולם, זה יכול לעבוד כמעט בכל מקום שיש בו אנשים מוכנים לכתוב משפט אחד אמיתי.