אהרן בס

אני מאמן אישי מוסמך, בוגר הכשרה מקצועית בתחום האימון האישי במסגרת מכללת יוזמות ובחסות אקדמית של אוניברסיטת בר־אילן. לצד זאת עברתי הכשרה במסלול "רועה רוחני", העוסק בליווי, הקשבה, עולם הנפש ומשמעות.

במשך כשש שנים פעלתי בהתנדבות עם בני נוער בסיכון. המפגש איתם לימד אותי שיעור מרכזי שמלווה אותי עד היום: אדם אינו זקוק תמיד לעוד עצה. לפעמים הוא זקוק למישהו שלא ייבהל ממנו, שלא ימהר לשפוט אותו, ושיהיה מוכן להישאר לידו גם כאשר הסיפור מורכב. העבודה הזו חידדה אצלי את החשיבות של אמון, כבוד, שיח בגובה העיניים, ומרחב שאינו מטיף.

עם השנים חיברתי בין עולמות האימון האישי, השירה, ההנחיה והכתיבה, ופיתחתי דרך עבודה המשלבת שיחה והקשבה, שירים וטקסטים קצרים, שאלות עומק, כתיבה אסוציאטיבית ומונחית, זיהוי רגשות ודפוסים, גילוי כוחות פנימיים, וחיבור בין כאב, משמעות ותקווה.

חשוב לי להיות מדויק: העבודה שלי משלבת כתיבה רגשית ותהליכית, לא טיפול פסיכולוגי. היא יכולה להיות עמוקה ומשמעותית מאוד, בלי שאני מציג את עצמי כפסיכולוג או כפסיכותרפיסט.

השירה שלי נכתבת בשפה ישירה, אנושית ונגישה. היא לא דורשת ידע מוקדם בשירה ולא מסתתרת מאחורי שפה מורכבת — היא מבקשת לפגוש את הקורא במקום שבו הוא נמצא. לעיתים מדובר בשורות קצרות מאוד, אך מאחוריהן עומדת התבוננות שלמה על החיים: זהות וערך עצמי, הפחד להשתנות, הצורך בשייכות, מערכות יחסים, בית ומשפחה, הורות וילדות, הבדידות שמאחורי התפקוד, בקשת סליחה, קבלה וחמלה, אמונה בתוך תקופות של הסתרה, והיכולת לראות אור גם בזמן חשכה.

"מתחילים לראות אורות" (2023) — ספר המאגד שירים וטקסטים קצרים הנוגעים בנפש, באמונה, בקושי, בתקווה ובחיפוש אחר אור בתוך מציאות מורכבת. שם הספר מבטא חלק מרכזי בגישה שלי: לא תמיד האור מופיע בבת אחת. לפעמים השינוי מתחיל בכך שאדם מצליח לראות ניצוץ קטן במקום שבו קודם ראה רק חושך.

"בלת״ם — בדיוק לפי תוכנית מופלאה" (2024) — ספר המתבונן בפער שבין התוכניות שאנו בונים לבין החיים כפי שהם מתרחשים בפועל. הוא נוגע ברגעים שבהם המציאות אינה נשמעת לתכנון, ובאפשרות למצוא משמעות, אמונה, בחירה ואפילו חסד בתוך הבלתי צפוי.

לצד הספרים הקמתי מאגר שירים רחב, פתוח לגמרי לציבור, בכתובת shirishi.net — מאות שירים לקריאה, לשיתוף ולהשראה, בלי צורך בהרשמה.

אתמול הייתי בכלא איילון.

נכנסתי להעביר סדנת כתיבה לאסירי עולם, אנשים שיושבים על המעשים הקשים ביותר.

חשבתי שאני בא לדבר איתם על מילים. על כתיבה. על האני. על חוזקות וחולשות. על כאב, אשמה, תסכול, ועל מה עושים עם עבר שאי אפשר לשנות.

אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר לסדנת כתיבה.

במשך שלוש שעות ישבו מולי גברים קשוחים, כאלה שהחיים לא ריחמו עליהם, וכאלה שגם הם לא תמיד ריחמו על אחרים.

ופתאום, בתוך החדר הזה, היו שקטים. היו משפטים שלא נאמרו שנים. היו דמעות. ממש דמעות.

דיברנו על המקומות שבהם אי אפשר לתקן את מה שהיה, אבל אולי עדיין אפשר ללמוד ממנו. על זה שהעבר נשאר עבר, אם אין דרך להפוך אותו לתיקון. ועל האפשרות הקטנה, הקשה, היומיומית, לבחור טוב מעכשיו.

מה שהפתיע אותי יותר מהכול היה לשמוע כמה מהם מדברים על הכלא לא רק כמקום של עונש, אלא גם כמקום שבו הם התחילו לפגוש את עצמם מחדש.

אחד דיבר על גמילה. אחרים דיברו על תקווה. על שינוי. על רגעים שבהם, דווקא מתוך המקום הכי סגור, נפתח אצלם משהו בפנים.

יצאתי משם מרומם ועצוב. עדיין מעבד.

תודה לצוות כלא איילון ולפרויקט "שח״ר" למאסרי עולם, ובראש ובראשונה ליוכית העוסי"ת, ראש הפרויקט, שהייתה הרוח מאחורי היוזמה — תודה על האמון, הרגישות והזכות הגדולה.