אני נשאל הרבה על מקורות ההשראה שלי, ולפעמים קשה לי לענות בקצרה - כי זה לא רגע אחד, זה מסע. אבל אם אני צריך להצביע על נקודת מפנה אחת, אני חוזר תמיד לאותה תקופה: מכינה קדם-צבאית בצפת, ופגישה עם רב צעיר ששינתה את הכיוון של כל החיים שלי.
מאיפה התחלתי
גדלתי במשפחה מסורתית באופן חלקי - לא ממש דתית, לא ממש חילונית. מהסוג של בית שבו יש קידוש בשישי בלילה אבל השאלות הגדולות נשארות פתוחות. ובתור נער, השאלות האלה ליוו אותי חזק: אם באמת אין כלום למעלה, אם הכל מקרי - אז למה בכלל להתאמץ? למה לבנות, למה ליצור, למה לכתוב? השאלה הזו לא הייתה אקדמית בשבילי. היא הייתה קיומית.
הרגע שהכל התחיל להשתנות
הפגישה עם רב צעיר במכינה בצפת הייתה נקודת מפנה. לא הרצאה גדולה, לא רגע דרמטי - פשוט מישהו שידע לדבר אל השאלות שלי בלי להתחמק מהן ובלי לתת לי תשובות קלות מדי. הוא לא ניסה "לשכנע" אותי. הוא פשוט פתח דלת לצורת מבט אחרת על העולם, על מה שקורה בפנים שלנו ובין בני אדם.
מאותה נקודה נפתח אצלי תהליך ארוך - לימודים באוניברסיטה לצד לימוד תורה, קריאה מעמיקה בכתבי רבי יוסף חיים מבגדד ("חסדי אבות" נשאר איתי עד היום), בשירתו וברעיונות של הרב קוק, ובהמשך גם בתניא. אלה לא היו "עוד ספרים". הם היו שינוי אמיתי בדרך שבה אני רואה בני אדם - כולל את עצמי.
מהכאב אל האור
השירים הראשונים שכתבתי היו כואבים יותר - עסקו בקושי, בשאלות, בחיפוש. עם השנים, ובזכות התהליך הזה, המילים שלי התחילו לנוע לכיוון אחר: לא התעלמות מהכאב, אלא חיפוש עקבי אחר הטוב שאפשר למצוא בתוכו ומולו. זה בדיוק העיקרון שמנחה אותי היום בכל סדנה - "והוי דן כל אדם לכף זכות" הוא לא רק פסוק, הוא דרך התבוננות שאני מנסה להעביר הלאה.
למה אני לא ממהר "לשווק את עצמי"
יש לי הססנות אמיתית סביב קידום עצמי, וזה לא צניעות מזויפת. אני מאמין שהכישרון לכתוב הוא מתנה, לא הישג אישי - ומתנה לא צריך "למכור" בקול רם מדי. זה בדיוק החיבור בין הזהות הדתית שלי לבין העבודה שאני עושה: אני כאן כדי לתת, לא כדי להתבלט. אם המילים שלי עוזרות למישהו - זו ההצלחה. לא כמות העוקבים.
התהליך הזה תואר גם בכתבה עליי באתר הידברות, מאת שירה פריאנט - "הגעתי למסקנה שאם בעצם אין כלום, אז למה להתאמץ בכלל?"