בהרבה מהסדנאות שלי אני מוציא ערכת קלפים - לפעמים כ-70 קלפים שונים, כל אחד עם שיר, משפט או שאלה. וכמעט תמיד אני רואה את אותה תגובה ראשונה: "רגע, זה כמו טארוט?" אז בואו נבהיר את זה כבר עכשיו.
לא, זה לא כלי אבחוני
הקלף שאתה בוחר לא "יודע" עליך שום דבר. הוא לא מנבא, לא מאבחן, ולא מתיימר לגלות אמת נסתרת עליך. הוא נקודת פתיחה, לא יותר - וזה בדיוק מה שהופך אותו לכלי כל כך פשוט וחזק בו-זמנית.
אז איך זה עובד בפועל
כל משתתף בוחר קלף - באופן מודע או אקראי, זה לא משנה - וקורא את הטקסט שעליו. אז אני שואל: מה זה מעורר בך? איזו מילה בטקסט עצרה אותך? מה במשפט הזה מרגיש קשור לחיים שלך? התשובה תמיד אישית לגמרי. אותו קלף בדיוק, בשני חדרים שונים, יכול לעורר שתי כתיבות שלא דומות בכלל אחת לשנייה.
הקלפים עצמם עוסקים בנושאים שכולנו נוגעים בהם בשלב כזה או אחר: פחד וחופש, שייכות ובדידות, אהבה וקשר, כאב וריפוי, אמונה ומשמעות, תקווה והתחלה חדשה, זהות וערך עצמי, גבולות ובחירה, עבר ועתיד, סליחה, חלומות, והכוחות שאנחנו נוטים לשכוח שיש בנו.
למה בכלל להשתמש בקלף, ולא פשוט לשאול
כי לפעמים דף חלק לגמרי, עם השאלה "מה אתה מרגיש?", הוא הדבר הכי מפחיד שיש. הקלף נותן נקודת אחיזה - טקסט קצר שאפשר להגיב אליו, לא לייצר משום מקום. זה מוריד את הלחץ מהרגע הראשון של הכתיבה, ומאפשר למי שאומר "אני לא יודע מאיפה להתחיל" פשוט להתחיל.
מה קורה אחרי שבוחרים
אחרי הקריאה, לא תמיד עוברים ישר לכתיבה חופשית. לפעמים אני מוסיף שאלות ממוקדות: איזה חלק בך מבקש עכשיו מקום? מהו הדבר שלא אמרת עד היום? מה אתה מבקש לשחרר? איזה כוח שכחת שיש בך? ומהי הפעולה הקטנה ביותר שתוכל לעשות בעקבות מה שכתבת? השאלה האחרונה הזו, אגב, היא כמעט תמיד הכי חשובה - כי היא זו שמוציאה את הכתיבה מהדף אל תוך החיים.
אז כן, יש קלפים בסדנאות שלי. לא בגלל שאני מאמין שיש בהם קסם - אלא כי הם עוזרים לאנשים להתחיל לכתוב את מה שכבר היה בהם, פשוט חיפש דרך לצאת.