כל סדנה שאני מעביר שונה מקודמתה - קהל אחר, נושא אחר, אורך אחר. אבל יש שישה עקרונות שמלווים אותי בכל חדר שאני נכנס אליו, בלי יוצא מן הכלל. אם אתה שוקל להזמין סדנה, אלה בעצם התשובה לשאלה "איך זה עובד אצלך".
1. לכל אדם יש סיפור עמוק יותר מההתנהגות שלו
אדם אינו רק הכעס שלו, הפחד שלו, הטעות שלו או התקופה הקשה שהוא עובר. מאחורי מה שרואים מבחוץ נמצא עולם שלם של חוויות, צרכים, אמונות, פגיעות, כוחות ותקוות. אני לא מגדיר אף משתתף לפי הקושי שהוא מביא איתו - אני מנסה לפגוש את הסיפור הרחב יותר שמאחוריו.
2. כתיבה אינה מיועדת רק לכותבים
אין צורך בכישרון ספרותי. אין צורך בידע בשירה. אין צורך לכתוב בחרוזים או להקריא בקול. אפשר לכתוב שורה אחת, רשימה, מכתב, או אפילו מילה בודדת. הערך נמצא בכנות ובמפגש - לא באיכות הספרותית. את זה אני אומר בתחילת כל סדנה, כי זה בדיוק מה שמאפשר למי שהכי בטוח שהוא "לא כותב" להתחיל.
3. השיר הוא שער ולא תשובה
שיר טוב לא אומר למשתתף מה הוא אמור להרגיש. הוא פותח מרחב שבו כל אדם יכול למצוא את עצמו בדרך אחרת. אותו שיר בדיוק יכול לעורר אצל משתתף אחד זיכרון, אצל אחר שאלה, ואצל שלישי אפילו התנגדות. כל תגובה כזו היא חומר טוב לכתיבה - אין כאן תגובה "נכונה" אחת.
4. אין חובה לחשוף
האדם הוא בעל הבית על הסיפור שלו. בכל תרגיל אפשר לבחור כמה לכתוב, מה לשתף ומה להשאיר פרטי - גם כשנוצרת פתיחות קבוצתית אמיתית. המטרה שלי היא לא לפרוץ את הגבולות של אף אחד, אלא לאפשר לו לפגוש את עצמו מתוך תחושת ביטחון.
5. לא נשארים רק בתובנה
תובנה יכולה להיות מרגשת מאוד, אבל שינוי אמיתי נבנה בתוך החיים עצמם. בכל סדנה אני מנסה לחבר את מה שהתגלה בכתיבה לצעד קטן ומעשי - שיחת טלפון שנדחתה, בקשת עזרה, הצבת גבול, כתיבת מכתב, החלטה קטנה. בלי הצעד הזה, גם התובנה הכי יפה נשארת על הדף.
6. כאב ותקווה יכולים להתקיים יחד
אני לא מבקש מאף אחד להעמיד פנים שהכול טוב. המטרה היא לא לצבוע את המציאות בוורוד - היא להחזיק יחד את הכאב ואת האפשרות לתנועה. אפשר לומר "קשה לי" ובאותה נשימה לשאול "מה בכל זאת יכול לעזור לי לעשות את הצעד הבא?" זה, בעיניי, ההבדל בין תקווה אמיתית לבין אופטימיות מזויפת.
אלה שישה העקרונות שמנחים אותי - לא כתיאוריה, אלא כמשהו שאני בודק את עצמי מולו בכל סדנה מחדש.